כי יצר לב האדם רע מנעוריו
הרב יוסף צבי רימון יו"ר ומייסד עמותת תעסוקטיף, רבה של אלון שבות דרום, ר"מ בישיבת הר עציון וראש מרכז הלכה והוראה
בפרשת נח, לאחר המבול, מתארת התורה את בניית המזבח על ידי נח, את הקרבת הקרבנות, ואת ההבטחה שלא להביא עוד מבול על הארץ. בתווך, מתארת התורה את יצרו של האדם (בראשית ח', כ-כב):
(כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:
(כא) וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:
(כב) עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:
"יצר לב האדם רע מנעוריו".
פסוק זה מחזיר הינו סגירת מעגל עם השלב המקדים למבול. גם שם דיברה התורה על יצרו של האדם (בראשית, ו', ה-ו):
(ה) וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם:
(ו) וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ:
יצרו של האדם הוגדר בראשית תקופת המבול: "יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". וכעת המצב השתפר מעט "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". היצר שהיה רע "כל היום", כעת הוא רק רק "מנעוריו", בתקופת הנעורים. לפי חז"ל הפירוש של נעוריו מעציב עוד יותר, וכפי שהביאם רש"י אצלנו: "משנִנְער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע". אם כך, היצר הרע ניתן באדם כבר בשעה שיצא מבטן אמו. מדוע מציאות זו מנחמת?
נביט בפסוק שמובא בפרשת נוח מייד לאחר תיאור היצר:
(כב) עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:
התורה מתארת את מערכות הטבע. מערכות הטבע לא ישבותו. במבט פשוט מדובר בתוצאה. כלומר, בגלל נסיבות מסוימות, ואולי גם בגלל יצר לב האדם, החליט הקב"ה שלא להביא עוד מבול ושלא להשבית עוד את מערכות הטבע.
אולם, ייתכן שיש כאן גם תיאור של היצר, וביאור מעלתו. כל הבריאה כולה בנויה מהתחדשות ונפילה: הפרח פורח באביב, אך נובל בחורף; השמש זורחת בבוקר, אך שוקעת בערב וכיוצא באלו. בכל הטבע ישנה מחזוריות והתחדשות: זרע וקציר, קור וחום, קיץ וחורף, יום ולילה. התחדשות זו, טבועה בבריאה. טבועה בעולם וטבועה גם באדם. גם הנפילה היא חלק מהמחזוריות שבטבע הבריאה, ומכאן מובטחת גם העלייה שתבוא בע"ה לאחר הנפילה.
יצר לב האדם – הכוחות שיש באדם, אמורים להביא אותו למקום גבוה יותר. אולם, לעתים ישנן נפילות. אל לנפילות להביא אותנו לייאוש. גם הנפילות הן חלק מהבריאה, אולם, בתוך הבריאה נמצאת גם העלייה: בתוך גופו של האדם יש לעתים לילה אך לאחר מכן יבוא יום; יש נפילות אך לאחריהן תבואנה עליות.
ברור מעיון בפרשה, שהקב"ה לא שינה את דעתו. הקב"ה לא חשב דבר אחד על האדם בסוף פרשת בראשית ודבר אחר לאחר המבול. התורה כותבת כביכול את מחשבותיו של הקב"ה כדי ללמדנו על ייעודו של האדם בעולם. במבט ראשוני בתקופתו הראשונית של העולם היה נראה שהעולם הולך לאבדון. היה נראה שהעולם הולך ומתמוטט. היה נראה שיצרו של האדם, שהדחפים שלו, מובילים את העולם לחורבן.
במבט מעמיק יותר, מתברר לנו שכך הקב"ה ברא את האדם. כך נברא האדם מנעוריו. כיוון שיצירתו של הקב"ה מושלמת, ללא תקלות, הרי שאם האדם נברא עם יצר הרע, סימן הוא שיצר זה אמור ליצור את העולם; סימן הוא שהיצר שם של כוח הרסני, אלא מקור ליצירה(עיין רש"ר הירש שהרחיב בפירוש הדקדוקי של המלה).
ואם נשאל: הרי סוף סוף יש המון נפילות? יש שימושים רבים ביצר בצורה שלילית? יבוא הפסוק הבא וינחם אותנו: כשם שהקב"ה טבע את מזג האוויר המשתנה, את הפריחה ואת הנבילה, את השקיעה ואת הזריחה, כך קיימת אותה התחדשות גם ביצרו של האדם. אי אפשר להיות תמיד במלוא העוצמה, ישנן נפילות הכרחיות, כשם שישנן בטבע נפילות הכרחיות, אולם, תמיד ישנה האפשרות לעלות שוב; תמיד ישנה האפשרות לזרוח ולפרוח. עיקר מגמתנו בעולם איננה להיות שלמים, כי לעולם לא נהיה שלמים. עלינו לשאוף לשלמות (עיין אורות התשובה ח', ו), לקחת את כל הדחפים שלנו ולנסות להתרומם ככל שנוכל, וגם לאחר שתהינה נפילות, לדעת שתמיד מתאפשרת עלייה, ושלעתים אף הנפילה, משמשת אותנו לעלייה גבוהה יותר בהמשך.