פרק ב משנה ט
דינים נוספים בהשבת אבדה

תוכן

משנה זו מתחילה את החלק האחרון של הפרק, שבו ישנם דינים נוספים בהשבת אבדה.

במשנה שלושה חלקים שבכל אחד מהם דין נושא אחר. החלק הראשון עוסק בזיהוי בעל חיים שאבד, החלק השני בהחזרת אותה אבדה
פעמים רבות, והחלק האחרון בהפסד זמן עבודה כתוצאה מהשבת אבדה.

בעלי חיים מסתובבים לבד פעמים רבות, אך לא בכל מצב הם אבדה. בעלי חיים במרעה אינם אבדה. לעומת זאת, בעלי חיים שניכר
עליהם שאינם במצב זה לכתחילה, שהם ניזוקים או במצב לא טוב – שכליו (האוכף וכד') של החמור הפוכים, או שהפרה רצה וניזוקה –
אז הינם אבדה ויש להכריז עליהם. גם היום, ישנם מקומות שכלבים משוטטים ברשות בעליהם, וחוזרים לבד לביתם, במצב זה הם
אינם אבדה. לעומת זאת כאשר ניכר על הכלב שהוא אינו במצב טוב – רעב, מלוכלך ועוד – יש לקחת אותו ולהכריז.

הדין השני במשנה מחייב אדם להחזיר את אותה אבדה אפילו פעמים רבות. אדם עשוי לומר שכיוון שהאבדה אבדה פעמים רבות ב
רור הוא שזה באשמת הבעלים, ולכן הוא אינו חייב להשיב, ואין זה כך, אפילו שהבעלים אשם, האדם מחויב לחזור ולהשיב.

הדין האחרון במשנה מתאר מצב שבו אדם מפסיד זמן עבודה כתוצאה מהשבת אבדה. העיקרון הוא שאדם אינו מחויב להפסיד לשם
קיום המצווה, המאבד צריך לשלם לו שכר הולם על מה שהפסיד, אך לא שכר עבודה קשה (סלע) אלא שכר פועל בטל – שכר שאדם היה
מוכן לקבל בשביל לעבוד בעבודה קלה יותר כמו השבת אבדה.
גם במקרה זה יש לאדם אפשרות להתנות בפני בית דין, הדין במקרה זה מפורט בתרשים הזרימה שבחוברת.

הגמרא המובאת ביחידה מרחיבה את העיקרון שטמון במילים "שלו קודם" – אדם צריך לדאוג שהוא בעצמו לא יהיה אביון כתוצאה מדאגה
לממונו של האחר, ולכן הממון שלו קודם לממון של כל אדם. למרות זאת, ראוי שהאדם ינהג לפנים משורת הדין, ויסייע לחברו גם במצב
שהוא אינו חייב לפי שורת הדין.

מבנה

במשימה הראשונה התלמידים מתבקשים לחלק את המשנה לשלושה חלקים. את שני החלקים הראשונים התלמידים מארגנים
בתרשים כאמד"ט, ואת החלק האחרון לומדים באמצעות תרשים זרימה אחר (ראו בחוברת).

הצעות הוראה, המחשה ויישום

א. לפתוח בהקרנת תמונה של הכרזה על אבדה של כלב (יש המון ברשת, כמו למשל:

ולערוך דיון: למי קרה שראה כלב ברחוב? איך אפשר לדעת אם זה כלב שאבד לבעליו או שהוא סתם יצא לטייל? ואולי הוא לא שייך לאף
אחד?
מתוך לימוד החלק הראשון של המשנה אפשר לנסח כללים כיצד לזהות בעל חיים שאבד.

ב.  ללימוד החלק האחרון של המשנה כדאי להקדים דוגמה, טוב להשתמש בדוגמה של מציאת כלב, שיש בה טירחה והשקעה של זמן:

תומר הוא גרפיקאי ועובד מביתו. יום אחד כאשר יצא מן הבית לקנות לחם וחלב במכולת ראה כלב שניכר עליו ששייך למישהו, אך אבד
לבעליו. הוא רצה לקיים מצוות השבת אבדה, אך ידע שזה ייקח לו זמן רב עד שיאתר למי שייך הכלב, והוא גם יצטרך לדאוג לו עד אז,
ובינתיים יפסיד זמן עבודה שבו הוא יכול להרוויח די הרבה כסף, בערך 400 שקלים. מה תומר צריך לעשות?

חשוב להזכיר: בעל האבדה חייב לשלם למוצא על הוצאות הטיפול באבדה. האם גם הפסד של זמן עבודה נחשב לשם כך?

ג. את המשנה ללמד במקביל לדוגמה, ואח"כ לתת לתלמידים להשלים בעצמם לוודא שהם הבינו.:

כדאי בשלב שתומר ניגש ל'בית הדין' לשאול את התלמידים לו הם היו בית הדין מה הם היו עונים. כך גם יבינו שתפקיד בית הדין הוא
לייצג את המאבד ולבדוק האם זה כדאי בשבילו או לא.

הפנמה / ערכים

במשנה שני נושאים שראויים לעיסוק ערכי:

1. החובה להחזיר את אותה אבדה פעמים רבות, גם אם זה באשמת הבעלים. אדם מחויב לקיים את המצווה ולא לעשות חשבונות.
   אדם לעולם אינו יודע מה באמת קורה אצל השכן שלו, והוא לא אחראי לבחון האם זו אשמתו או לא, התורה מצווה לקיים את
   המצווה בלי קשר לצורה שבה אנחנו עשויים לשפוט את המאבד. (משימות 4 ו-5)
2. 'שלו קודם' – רכושו של האדם קודם לרכוש של חברו. אמנם למדנו במשנה הקודמת שצריך להתייחס לרכוש של השני כמו שהייתי
   מתייחס לרכוש שלי. כמו, אבל לא יותר, לא על חשבון הפסד כלכלי משמעותי. יחד עם זאת, צריך לא להיות 'דקדקנים'.
   צריך להיות אנשים שנוהגים לפנים משורת הדין, אלא אם כן מדובר ממש על הפסד. אדם שכל הזמן מדקדק, לפי הגמרא, עלול
   להגיע למצב שהוא יהיה זה שצריך לבריות. מדובר כאן על איזון בין שמירה על עצמי לדאגה לאחר.
   במשימה 7 בחוברת יש הזמנה לתלמידים לחשוב על מצב בחיים שבו שני העקרונות האלו באים לידי ביטוי. זה יכול להיות בלימוד
   למבחן – לעזור לחבר מתקשה לעומת ללמוד בעצמי, או בסיטואציות חברתיות שעזרה לחבר היא על חשבון משהו שאני יכול
   להרוויח, ועוד ועוד.