לפני כמה שבועות זכיתי לשמח ילדים לקראת חנוכה, במקלט של נשים מוכות ("בת מלך" בבית שמש). כלפי חוץ, קשה היה להבדיל בין הנשים המוכות ובין הנשים האחראיות על המקום – היו שם נשים מכל סוגי המגזרים, וכולן נראות נשים רגילות לחלוטין. לצערנו, התופעה המצערת והעצובה של נשים מוכות איננה שייכת רק למגזרים מסוימים, אלא קיימת בכל המגזרים. מציאות כזו היא אות קלון לחברה כולה.

המרים יד על חברו

התורה אומרת (שמות ב) שמשה רבנו ראה איש יהודי מכה את רעהו, "ויאמר לרשע למה תכה רעך". הגמרא (סנהדרין נח:) לומדת מכאן שגם אם אדם לא היכה את חבירו בפועל, אלא רק הרים עליו יד – נקרא רשע:

אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע!

הגמרא מוסיפה שאדם זה נקרא חוטא, ויתכן אף שהיו קוצצים את ידו או מענישים אותו בממון במחיר ידו (עיין מאירי שם; שו"ת הריב"ש רנא).

הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה ש) מבאר שחומרת האיסור אף בהרמת יד על חבירו (למרות שלא מכהו בפועל) נובעת מכך שהוא רומז לחבירו שהולך להכותו. לעתים, האיום חמור לא פחות ממעשה ההכאה בעצמו: אדם שחי תחת איום שרוי בפחד ובחרדה, ואף על דבר זה נאמר איסור הכאה.

המכה את חברו נקרא רשע

במקום אחר לומר הגמרא (מכות כג.) שמי שמכה בפועל עובר גם על איסור נוסף של "לא יוסיף" ("ארבעים יכנו לא יוסיף"), וכך פוסק הרמב"ם (חובל ומזיק ה, א):

כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא יוסיף להכותו', אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק.

דבר זה, שהמכה את חברו נקרא "רשע", נפסק בשלחן ערוך (חו"מ תכ, א). דבר זה איננו רק ביטוי לחומרת העניין, אלא יש לכך השלכות מעשיות.

ראשית, אדם זה פסול לעדות עד שיתקן באופן ברור את מעשיו (ראב"ן, הובא במרדכי סנהדרין תרצה; רמ"א חו"מ לד, ד; ים של שלמה ב"ק ח, סג). בנוסף, הרמ"א (חו"מ תכ, א) פוסק שיש חרם קדמונים שאין לצרפו למניין! בשו"ת חתם סופר (חו"מ קפב) נשאל על אדם שהיה אבל על אביו ואמו וניגש לפני התיבה, אולם, אדם זה "הכה באגרוף", כלומר, נהג באלימות. החתם סופר כותב שמעיקר הדין שמעיקר הדין לא היו אמורים לענות אחריו אמן (והדבר תלוי למעשה בכוח הציבור לכופו לחזור למוטב, עיין שם)!

נשים מוכות

איסור ההכאה אמור לגבי כל אחד, אולם בוודאי שהוא אמור ביחס לאשתו. המהר"ם מרוטנבורג (ד, תתקכז) כותב בעקבות הגמרא (ב"ק לב.) שאסור לאדם להכות את אשתו, ואם הוא מכה אותה תדיר "כופין אותו להוציאה". הוא מוסיף שהדבר אף חמור ממכה את חבירו, כי היא יושבת לבדה וההכאה שלו פוגעת בה ביותר "ודמעתה מצויה":

ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבדה ודמעתה מצויה.

המהר"ם מוסיף (ג, רצא) שאם אסור להכות אדם אחר, קל וחומר שאסור להכות את אשתו, שהרי הבעל צריך לכבד את אשתו! רבנו פרץ (מובא בשו"ת בנימין זאב, פח) כותב שגזרו חרם נגד כל אדם שהיכה את אשתו:

יש מבנות ישראל צועקות על זה ואינן נענות… לכן גזרנו בתוקף גזרה ואלה על כל בר ישראל ליכנס בחרם… שלא להכות אשתו… כי לא יעשה זאת בישראל.

הפוסקים דנו האם ניתן לכפות על גט במקרה זה או רק להחרימו (בית יוסף ושו"ע אבה"ע קנד), אולם בוודאי שמדובר על דבר חמור ביותר. וכך פסק הרמ"א להלכה (אבן העזר שם, ג):

איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד.

הגמרא (ב"מ נט.) מתארת את היחס הנכון של האדם לאשתו, ומדגישה שהאדם צריך להיזהר מאוד שלא לצער אותה. בנוסף, הגמרא (יבמות סב:) משבחת את "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו", וכך כותב גם הרמב"ם (אישות טו, יט):

צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז.

חינוך נגד אלימות

אנו צריכים כחברה לחנך מגיל צעיר כנגד אלימות כלשהי. לחנך לכבוד ולהערכה גם כאשר מתנהל וויכוח. אנו צריכים כחברה להתנגד בכל תוקף לתופעה של נשים מוכות (או ילדים מוכים) ולנסות לסייע לנפגעים בכל דרך שהיא. כמובן, שבד בבד עם ההתנגנות להכאה, צריכה להיות התנגדות ליחס מבזה ומשפיל מצד כל אחד מבני הזוג, איש או אישה, ומצד כל אדם באשר הוא.

הגמרא אומרת (סנהדרין נח:) שמי שמכה את חבירו כאילו היכה את השכינה ("כאילו סוטר לועו של שכינה")! חברה שיודעת להתנהל בצורה מכובדת ומכבדת, בצורה ישרה והוגנת, תזכה לברכת ה', תזכה גם היא ליחס מכבד ואוהב מאבינו שבשמים.