כל דבר שראוי לאכילה יש בו קדושת שביעית ואסור לקלקל אותו (פסחים נב:, רמב"ם שמיטה ויובל ה, יז). גם השלכת שאריות (שעדיין ראויות לאכילה) לפח האשפה אסורה, כיוון שהיא הופכת את השאריות למאוסות ומקולקלות (שו"ת משפט כהן סי' פה), ואף מבזה אותן (הרב מרדכי אליהו, קטיף שביעית סג, הערה 7).

הרמב"ם (שם ה, כא) כותב שדין קליפות המאכלים שווה לדין קליפות מאכלי תרומה. לגבי קליפות מאכלי תרומה הוא פוסק (תרומות יא, י) כי "קליפי אבטיח (=מלון) ואתרוג ומלפפון (=קישוא) אף על פי שאין בהן אוכל… הרי אלו אסורים לזרים", כלומר הן נחשבות עדיין כתרומה ומותרות באכילה לכהנים בלבד. הדרך אמונה (שם ס"ק קי) מסביר שהסיבה לכך היא שהקליפות ראויות לאכילה בפני עצמן (לכל הפחות בשעת הדחק).

הכלל העולה מכאן הוא שכל קליפה שרגילים לאכול נחשבת כמאכל, ואם כן לענין קדושת שביעית, כל קליפה שרגילים לאכול (כגון קליפת מלפפון, עגבניה, קישוא, תפוח אדמה, גזר, לימון ועוד) נחשבת כמאכל וצריך לנהוג בה קדושת שביעית. לעומת זאת, קליפות שאינן ראויות למאכל או שלא רגילים לאכול, כמו קליפות בננה, רימון, אגוזים או שקדים, אינן קדושות בקדושת שביעית וניתן להשליכן לאשפה כרגיל. קליפות שרק מיעוט אנשים אוכלים, כגון קליפות תפוזים (שבמעט מהן משתמשים כדי להכין סוכריות), אין בהם קדושת שביעית ומותר להשליכן לפח האשפה (חזון איש מעשרות א, ל; אך יש מחמירים, עיינו שו"ת ציץ אליעזר ב, יז).

אם הקליפה עצמה אינה ראויה לאכילה אך דבוקות בה מעט שאריות אוכל, צריך לשמור על קדושת הקליפות (חזון איש שביעית יד, י).

לסיכום: קליפות שבני אדם רגילים לאכול, יש בהם קדושת שביעית גם לאחר שקילפו אותם. קליפות שלא רגילים לאכול אינן קדושות בקדושת שביעית, אלא אם דבוק להן מעט פרי.