בפרשה ישנה פסקה שבה יש שתי מצוות, שלכאורה אינן קשורות זו לזו:

(ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:

(ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף…

(ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט:

(י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

זו לכאורה פסקה שאין לה חיבור ברור. הפסקה מדברת על שני נושאים:

• קרבן שלמים והמצווה לאוכלו עד היום השלישי.
• מצוות פאה, לקט (שיבולים הנופלות בשדה), עוללות ופרט (בכרם) – להניחם לעניים.

שלמים: צריך לזבוח את קרבן השלמים כך שעל ידו נהיה רצויים לה'. כאן הוזכרה החובה לאכול באותו יום וממחרת (ביום שנשחט, כל הלילה וכל יום המחרת עד השקיעה: "שני ימים ולילה אחד"), ומה שנותר ביום השלישי יש לשורפו.

החלק השני עוסק במתנות עניים בשדה: פאה, לקט וכו'.

     האם יש קשר בין החלקים?

     כדי לנסות לענות על השאלה, יש לברר מדוע התורה הזכירה כאן דווקא את קרבן השלמים, הרי ישנם זמנים מיוחדים גם לקרבנות אחרים? וכמו כן כבר דיברה התורה על קרבן השלמים בפרק ז' בספר ויקרא?

קרבן השלמים הוא קרבן שבו האדם משתתף באכילה. יש כאן מעין סעודה משותפת עם הקב"ה! יש כאן סעודה בזמן לא ארוך, שבו צריך להזמין חברים להשתתף כדי שלא יהפוך הקרבן לנותר (הדבר בא לידי ביטוי קיצוני במיוחד בקרבן תודה, שבו יש כמות עצומה של לחם, וצריך לסיימו תוך יום ולילה). יש כאן סעודה משותפת של האדם וחבריו עם הקב"ה.

     סעודה כזו טובה ויפה, כל עוד זוכרים גם את העניים שבעם ישראל. כשם שאדם רוצה "לסעוד" כביכול עם הקב"ה, כך צריכה להיות לו מודעות לסעוד עם העניים. מצוות העניים שבפרק שלנו מיוחדות בכך שאין הבעלים נותן מתנה לעניים, אלא העניים באים ואוכלים אתו בשדה שלו! באים ומלקטים את חלקם בצד חלקו של בעל הבית!

החיבור שבין שתי הסעודות הוא החיבור הנכון: סעודה עם הקב"ה בצד אכילה ולקיטה ביחד עם העניים! זו מטרתנו: להדר בקיום המצוות, אך לא לשכוח, שגם הדאגה לזולת היא חלק מרכזי ממערכת המצוות!