פרק א' ופרק ב' בספר בראשית שונים מאוד זה מזה. בפרק א' האדם נברא בסוף. כל העולם נברא עבורו, ורק כאשר הכל מוכן נברא האדם. לעומת זאת בפרק ב' האדם נברא ואחריו העצים והחיות. להלן מספר הבדלים:

רש"י מבאר:  בראשית ברא אלוקים – "ולא נאמר ברא ה' שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במידת הדין. ראה שאין העולם מתקיים הקדים מידת הרחמים ושיתפה במידת הדין". פרק א' מדבר בשם א-לקים המבטא דין, ואילו פרק ב' מדבר גם בשם הוי"ה המבטא קירוב ורחמים.

פרק א' מתאר את האדם בצורה המושלמת: צלם א-לקים, שולט בעולם, העולם נברא בשבילו וכו'.

פרק ב' מתאר את האדם בצורה המוגבלת יותר, הזקוקה לתמיכה ולהדרכה, הנוצר מאדמה. 
מהי משמעות הדברים? מדוע התורה טורחת לספר לנו את מה שהיה צריך להיות, את ה"אדם" שהיה צריך להיבראות?

כנראה, שאכן יש באדם צורך לשאוף כל העת להיות האדם של פרק א', אך הוא יודע שהנפילות הן הכרח המציאות. הוא יודע שימצא עצמו פעמים רבות בפרק ב', כאדם שאיננו מושלם, כאדם שיש לו חולשות. האדם חי בפרק ב' אך צריך לשאוף לפרק א'.

שאיפה לשלמות יש בה יתרון אך גם סיכון. שאיפה לשלמות עשויה להביא אדם לתסכול, לתחושה שאם איננו שלם, ממילא איננו שווה.

פרק א' ופרק ב' מלמדים אותנו את המתכון המתאים: שאף לשלמות, זכור כי אתה "צלם א-לקים", אך דע כי לעולם לא תגיע למצב שבו תהיה שלם. תפקידך לשאוף אל השלמות. לעולם לא תוכל להכריז "אני שלם". תמיד תהיינה נפילות. הנפילות הן חלק מיצירת האדם, חלק מהבריאה.

מעתה, תוכל לשאוף להתרומם, לשאוף לפסגות גבוהות, אך לא להיות מתוסכל מנפילות שתהינה בדרך. הנפילות לא יתסכלו אותנו, אלא יתנו רצון מחודש לשוב ולהתרומם, לחזור לפרק א'. הנפילות הן חלק מבריאת האדם, ותפקידנו להמשיך ולעלות למרות נפילות העבר, ולמרות שאנו יודעים שגם תהינה נפילות בעתיד.