בתחילת פרשת ויצא התורה מתארת את יעקב המרים את האבן מעל פי הבאר (בראשית כ"ט):

(א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם:

(ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר:

(ג) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ:

…

(ז) וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ:

(ח) וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן:

(ט) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא:

(י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ:

בדרך כלל, אנשים הקוראים את הפסוקים מתפלאים על כך שיעקב הצליח להרים אבן שלא הצליחו להרים כל הרועים שהיו שם. אולם, דבר זה אינו פלא בעינינו. יעקב היה אדם קדוש, ובסייעתא דשמיא הצליח לעשות גם דברים קשים.

אולם, חז"ל הדגישו את הפלא הזה במיוחד, וכתבו שיעקב הרים את האבן כמניף פקק מעל הבקבוק (רש"י). כלומר, לא די שנעשה הדבר בקלות, אלא שלא גלל יעקב את האבן אלא הרים אותה. מדוע חז"ל מדגישים את כוחו של יעקב? למה הדבר כה חשוב לנו?

אולם, הפלא הגדול ביותר איננו ההצלחה של יעקב בהרמת האבן. השאלה הגדולה היא מדוע יעקב בכלל ניסה להרים את האבן?

אנו מכירים את יעקב מפרשת תולדות. יעקב הוא איש הפסיביות: אמו נותנת לו הוראות ואומרת לו מה לומר לאביו וכיצד להתלבש; אמו מכינה לו את האוכל, ואילו הוא "איש תם יושב אוהלים". יעקב אינו חש בסכנה מאחיו, ואמו היא שאומרת לו "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך". ולא די שאומרת, אלא שנותנת הוראות מה לעשות: "ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה".

בסופו של דבר יעקב הולך לחרן גם על פי ציווי אביו: "קום לך פדנה ארם… וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם". כאמור, יעקב מלא בפסיביות ותמימות. פתאום בפרשת ויצא יעקב מתגלה כאדם שונה.

יעקב רואה את הרועים ליד הבאר. כנראה שהיו אלו אנשים חזקים ובריאים. הם אומרים לו שאינם מצליחים להזיז את האבן כי עדיין לא הגיעו כל הרועים. פתאום, אנו רואים את יעקב באופן שונה. יעקב התמים והפסיבי הולך ומנסה להזיז את האבן בעצמו! הפליאה איננה על כך שהצליח, אלא על כך שניסה! דבר זה אינו מתאים כלל ליעקב של פרשת תולדות!

מה קרה ליעקב? מניין קיבל פתאום את הכוח? שמעתי ממורי ורבי הרב ליכטנשטיין זצ"ל, שאכן יעקב השתנה בין פרשת תולדות ובין סיפור האבן. בתווך מופיע החלום. זו הפעם הראשונה שהקב"ה נגלה ליעקב, מבטיח את שמירתו, מבטיח לו זרע, ומבטיח לתת לזרעו את הארץ.

עד כה יעקב היה אדם פרטי, בלא חזון מיוחד ובלא אתגר מיוחד. פתאום, לאחר ההתגלות, יעקב מקבל חזון ושליחות. יעקב שקיבל שליחות מקבל כוחות חדשים. כעת הוא כבר לא יעקב הפסיבי, כעת הוא יעקב עם כוחות ועוצמה.

ואכן, הדבר נרמז בפסוק שמיד לאחר החלום (כ"ט, א):

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם:

בפעמים הקודמות בתורה שיעקב הולך למקום מסוים מופיע הפועל "וילך", ואילו כאן כתוב "וישא יעקב רגליו". חז"ל מסבירים (ורש"י על הפסוק מביא את דבריהם): הלב נושא את הרגליים. בעקבות חזון הלב, קיבל יעקב כוחות חדשים ועוצמה חדשה.

לעתים אדם מרגיש חלש וחסר כוחות, והוא חושב: "האם אני מסוגל לגמור את הש"ס? האם אני מסוגל להתעסק בצורה רצינית בחסדים?"

אדם מקבל כוחות בהתאם למשימות שלו! על כל אדם לבחון משימה שלא בהתאם לכוחות העכשוויים שלו, אלא קצת למעלה מהם. עלינו לבחור משימות שנראות לנו מעט "גדולות עלינו": דף יומי, עזרה וחסד, עזרה בבית וכדומה. כאשר אדם פועל בתחושת שליחות, הוא גם מקבל כוחות חדשים בסייעתא דשמיא כדי להוציא לפועל את המשימות שקיבל על עצמו.