בפרשת השבוע קוראים אנו על המצורע. בין שאר הדברים, ישנו טקס מאוד משונה שצריך המצורע לעשות:

ויקרא פרק יד

(ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:

(ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים:

(ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים:

(ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה:

לוקחים שתי ציפורים חיות וטהורות, שוחטים אחת. את הציפור השנייה שולחים לחופשי. אולם, לפני ששולחים אותה לחופשי, טובלים אותה בדם הציפור השחוטה, המתה. מהו הרעיון של טקס זה?

שתי הציפורים שוות, שתיהן טהורות. מדוע אחת חיה ואחת נשחטת? אין סיבה אובייקטיבית. פשוט בחרו ציפור אחת ואותה שחטו. הציפור החיה הולכת לעוף לחופשי. אולם, היא צריכה תמיד לזכור, שחייה ניתנו לה בזכות הציפור השחוטה. היא צריכה לזכור, שאילולי מותה של הציפור השחוטה, הרי שהיא היתה כיום השחוטה! לכן, היא תצא לחופשי, אולם לפני כן, יטבילו אותה בדם הציפור השחוטה, כך שתמיד תזכור שחייה ניתנו לה בזכות הציפור השחוטה.

יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. דבר זה נראה לעתים תמוה ואף קשה. האבל של יום הזיכרון, מתהפך פתאום לשמחה של יום העצמאות.

אולם, מסתבר שיש בכך דבר נפלא. ביום העצמאות אנו חוגגים ושמחים. מודים לקב"ה על הזכות להיות בארץ ישראל ובמדינת ישראל. אולם, בשיא השמחה צריכים אנו תמיד לזכור: אנו חיים כאן, בזכות אותם חיילים יקרים שמסרו נפשם על קידוש השם. בזכות אותם חיילים שנהרגו במערכות ישראל, זכינו אנו להיות בונים ומרחיבים את מדינת ישראל.

הציפור החיה טבולה בדם הציפור השחוטה. יום העצמאות טבול בדם של יום הזיכרון.