**מדוע קיים איסור ריבית?**

בפרשתנו, פרשת כי תצא, קוראים אנו על איסור ריבית:

לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ.

מדוע יש איסור ריבית דווקא בהלוואה? אם אדם מוכר לאדם מסוים חפץ, הוא רשאי להעלות את המחיר, ואם שני הצדדים מסכימים, לא יהיה בכך איסור. מדוע אסור ליצור רווח דווקא בהלוואה?

א.      ישנו דיון בגמ' האם יש חובה להחזיר הלוואה, או שמא זו רק מצווה "פריעת בעל חוב מצווה". בכל הדברים האחרים, ברור שאדם חייב להחזיר. מדוע רק בהלוואה ישנו דיון שכזה, הרי אם אדם לקח הלוואה ברור שהוא צריך להחזיר אותה!

      כל השאלות הנ"ל מובילות ליסוד אחד. התורה קבעה שמלווה = מענק. מצד אחד אפשרה התורה לאדם להרוויח כפי יכולתו (ולא הנהיגה כלכלה סוציאליסטית), אך מאידך, קבעה שאדם ילווה לחבירו כשחבירו נזקק, והתורה קבעה שהלוואה זו תהיה מעין מענק, כי הכסף איננו שלו אלא של הקב"ה.

      דבר זה בא לידי ביטוי גם בדברי הגמרא ש"מִלווה להוצאה ניתנה". כלומר, כאשר אדם נותן הלוואה, הרי שהמעות הללו אינן שייכות כלל למלווה. הלווה, אם ירצה, יכול לקדש בהן אישה, אך המלווה איננו יכול לעשות זאת, כי המעות ניתנו ללווה 'להוצאה', כמענק, ושוב אין זה הכסף של המלווה. לכן, אין למלווה כל זכויות כעת בהלוואה, כי היא רכוש הלווה. לכן, אם הוא לוקח ריבית הרי שהוא גוזל את הצד השני (שמעתי ממו"ח הרב בלומנצויג שליט"א).

      יסוד זה מבואר באור החיים (שמות, כ"ב, כד):

"אם כסף תלווה" – אם יש לך כסף יותר מכפי צרכיך, עד שאתה יכול גם להלוות, דע כי "את העני עמך" – את חלקו של העני אתה מחזיק".

      ההבנה המקובלת היא, שהרכוש הוא של האדם, ומסיבות מסוימות הוא צריך לתת ממנו לאדם אחר. במהלך הנוכחי יש מהפך: הרכוש של האדם איננו בדיוק שלו "את חלקו של העני אתה מחזיק". יתרת הכסף שיש לאדם, היא למעשה פיקדון בידו, והוא צריך לתת אותו למי שזקוק לו.

      ייתכן שרעיון זה גלום במלה "צדקה". המלה צדקה מעוררת אצלנו תמיד את הפירוש "נדבה לנצרכים" (אבן שושן, ביאור 4).אולם, לא זה מקור המלה. מקור המלה הוא "צדק". צדק פירושו "יושר" (אבן שושן, ביאור 1). כלומר: הנותן צדקה, לא עושה נדבה, אלא עושה צדק! פועל לפי מידת היושר. וגם דיני הלוואה הם חלק מצדק זה!

      מצד אחד, התורה איננה מנהלת כלכלה סוציאליסטית. אין שאיפה שכולם יהיו שווים וכל אחד יכול להרוויח בהתאם להצלחתו. אולם, יש שאיפה שיהיה מספיק כסף בעולם, בכדי שתהיה אפשרות לעזור לכל האנשים שחסר להם. גם בשיטה הקפיטליסטית, מדינות רבות בעולם הן מדינות רווחה. אולם, שם פעמים רבות, המוקד הבסיסי היה שימור הקפיטליזם מחשש למהפיכות של ההמון, ואילו בכלכלה של תורה, הרי שזהו חלק בלתי נפרד משיטת הכלכלה. אדם יכול להרוויח ככל יכולתו, אבל רווח זה ישמש בידו לעזור לכל אלו הזקוקים לעזרה זו, כך שבסופו של דבר יווצר עולם טוב יותר, מתוקן יותר ושמח יותר.