הגמרא (תענית כט.) אומרת:

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.

רש"י (ד"ה משנכנס) מסביר, שימי חודש אדר "ימי נסים היו לישראל – פורים ופסח". כלומר, השמחה בחודש אדר היא בגלל ימי הגאולה שמתחילים בו, ובמימרא זו מתחדש ששמחת הפורים קיימת לא רק בחג, אלא בחודש אדר כולו. מקור לכך ניתן למצוא במגילה עצמה, המעידה על כך שהמהפך שחל בפורים השפיע לא רק על ימי הפורים אלא על חודש אדר כולו: "וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב" (ט, כב).

השפת אמת (תענית שם ד"ה כשם) מציע הסבר אחר. לדעתו, הקישור של הגמרא בין מיעוט השמחה באב לריבוי השמחה באדר מלמד על כך ששני הדינים נובעים מאותו עניין – בית המקדש. בחודש אב מיעוט השמחה נובע מחורבן בית המקדש, ובחודש אדר השמחה נובעת מכך שזהו החודש שבו מקבצים שקלים להקרבת הקרבנות ולקיום המקדש, "כמבואר כמה פעמים בפסוק כשהתנדבו בני ישראל למקדש היה שמחה גדולה בעולם, וכיון שקבלו עליהם בשמחה נדבת הלשכה עדיין השמחה נמצא באדר".

משמעות השמחה בחודש אדר

הגמרא מפרטת דינים שונים שבהם בא לידי ביטוי מעשי מיעוט השמחה בחודש אב. בניגוד לכך, הגמרא לא מציינת כיצד מבטאים באופן מעשי את ריבוי השמחה בחודש אדר.[1] האדמו"ר ממונקטאש (נימוקי אורח חיים, תרפו ס"ק א) מסביר מדוע הגמרא אינה מפרטת את האופן המעשי של ריבוי השמחה:

יש לומר זהו מכוונת חכמינו ז"ל, כי משנכנס אב ממעטין בשמחה, ומפרש במה ממעטין כדי שלא נסבור חס ושלום להיות בעצבות גמור ומרה שחורה ר"ל, ובאמת לא זו הדרך… והשמחה הוא חיוב מן התורה, וכתיב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה", על כן בודאי אסור להיות נעצב לגמרי בתכליתו, על כן נקט רק באיזה דברים ממעטין בשמחה משנכנס אב, כדי למעט שבשאר דברים יתחזק בשמחה ובטחון בלבבו הנאמן לה' ומצפה לישועת הגאולה. אבל משנכנס אדר מרבין בשמחה נקט סתם, כי מדה טובה מרובה, ובאיזה דבר שנוכל אז להרבות בשמחה – מצווה איכא, וכל אחד ישער בלבבו ונפשו, ולא נקט פרטי הדברים לשמחה [מפני] שאז היה ממעט אחריני איזו דברים ושהיה משמע רק באלו הדברים ירבה אז בשמחה, ובאמת מצווה בכל מה דאפשר להרבות בלבו ובענייניו בשמחה של מצווה…

כלומר, הסיבה שהגמרא לא כתבה מהו האופן שבו שמחים בחודש אדר היא שחכמים לא רצו להגביל את אופן וצורת השמחה בחודש זה, ורצו שהשמחה תלווה את כל מאורעות החודש ואת כל מעשיו של האדם בחודש זה. בעזרת השם נזכה כולנו לחודש מלא בשמחה שתלווה אותנו בכל מעשינו, ותשפיע גם על הסובבים אותנו!

[1] הגמרא מציינת שכיוון שמזלם של ישראל בחודש אדר הוא טוב, הרי שמי שיש לו דין עם נכרי כדאי לו לדון עמו בחודש אדר. לדעת התוספות (כט: ד"ה אמר), המלצה זו של הגמרא איננה ביטוי לשמחה של חודש אדר אלא למזלם הטוב של ישראל בחודש זה. לפי זה, אין בגמרא שום הגדרה כיצד לבטא מבחינה מעשית את ריבוי השמחה. אולם החתם סופר (א, קס) מדייק שלדעת הרמב"ם דין זה הוא אכן ביטוי לשמחה שבחודש אדר (וכיוון שהרמב"ם השמיט את דין השמחה, הוא השמיט גם את המלצת הגמרא).

השלכה אפשרית לדין השמחה כתב המאירי (תענית כז: ד"ה המשנה השביעית): "הכל הערה, שראוי להתפלל ולהודות לאל בכל עת ובכל זמן כפי הנאות למה שאירע באותו זמן, וכן שצריך לברך על הטובה ועל הרעה כמו שהתבאר". כלומר, השמחה המיוחדת של חודש אדר משמעותה הכרה בטובה המיוחדת שהשפיע הקב"ה עלינו, ותפילה והודאה לה' בעקבות הכרה זו (עוד עיין בהקדמת שו"ת להורות נתן, ג, ד"ה וביותר צריך).