שאלה: אדם שעתיד לעבור ניתוח בימי ספירת העומר, ויהיה בטיפול ובהרדמה למשך יממה שלמה, כך שיפסיד יום אחד של הספירה, האם יכול לספור בברכה עד תאריך זה?

תשובה:       

כתב הבה"ג (מובא בתוס' במנחות סו. סוף ד"ה זכר, ובמגילה כ:):

"פסק בהלכות גדולות, שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא 'תמימות'".

בפרשת ספירת העומר נאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם… שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג, טו). מכך לומד הבה"ג שהספירה צריכה להיות מושלמת; חיסור יום אחד פוגם בשלמות הספירה. לכן, פוסק הבה"ג שאם החסיר פעם אחת, פגם במצווה, ואינו יכול לספור עוד.

התוס' (מנחות סו.) עצמם חולקים על הבה"ג, וכותבים על דבריו:

"עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות ותימה גדולה הוא ולא יתכן."

להלכה, פסק השו"ע (או"ח תפ"ט, ח), שממשיך לספור בשאר הלילות בלא ברכה, אך אם מסופק אם דילג – ימשיך בברכה. בדרך כלל, חוששים לדעת הבה"ג שלא לברך, אך אם מסופק אם דילג, יש ספק ספיקא – האם הלכה כתוספות וסיעתו, ושמא ספר כדין ולא דילג כלל – ולכן סופר בברכה בשאר הימים.

כאמור, בה"ג התייחס לספירה לאחר שדילג. יש לברר האם הדין זהה בנוגע לספירה בברכה כאשר עתיד לדלג על אחד הימים. ניתן לחדד ולדון במקרה שקיימת וודאות שעתיד לפספס את הספירה ביום מסוים, כגון שעתיד להיות מורדם לצורך ניתוח במשך יממה. לשם כך, יש להעמיק בשיטת בה"ג.

הרא"ש (סוף פסחים), כתב את דברי התוס' ונימק, מדוע קשים דברי בה"ג:

"ואין נראה לר"י, דכל לילה ולילה מצווה בפני עצמה היא".

מדברי הרא"ש עולה שמחלוקת הראשונים עוסקת בשאלה האם כל ספירת העומר זו מצווה אחת (בה"ג) או שמא כל לילה זו מצווה בפני עצמה (תוספות וסיעתו).

אלא, שעל שיטת בה"ג ישנה קושיה גדולה, שהקשה בשיבולי הלקט (מכת"י, סימן רל"ד) בשם רבינו ישעיה: כיצד ייתכן שמדובר במצווה אחת מתמשכת, והרי אנו מברכים על ספירה של כל יום בפני עצמה.

ניתן להסביר את דעת בעל הלכות גדולות בשני כיוונים:

• לדעת בעל הלכות גדולות, יש לברך על מעשה מצווה, אפילו אם אין כאן תוצאה מושלמת של מצווה (חלות מצווה). ואם כך, אמנם, משלימים את קיום המצווה רק לאחר ארבעים ותשעה יום, אולם, ניתן לברך על כל חלק וחלק בפני עצמו. התוספות לעומת זאת מבינים שיש לברך רק על קיום מלא של המצווה, ולכן מכך שמברכים בכל יום, ניתן להסיק שבכל יום מקיימים מצווה בפני עצמה.
• ניתן להבין שלדעת בעל הלכות גדולות, כל יום זו מצווה בפני עצמה. אולם, המצוות תלויות זו בזו: הספירה בנויה שלב על גבי שלב. אין משמעות לספירת "שישה ימים לעומר" אם לא ספר "חמישה ימים" קודם לכן.

השדי חמד (מערכת יוה"כ, סימן א', סוף אות ג) החריף את שאלתנו, והקשה על בה"ג שיש להימנע מספירה בברכה תמיד, שמא יפספס את ספירת אחד הימים, ונמצאו ברכותיו לבטלה. שהרי תוספות (מנחות סה: וכתובות עב.) כתבו שזבה אינה מברכת על ספירתה, משום שאם תראה דם, תסתור את הספירה. ויש לחשוש באופן דומה גם בנוגע לספירת העומר.

אולם אם נסביר את דברי הבה"ג כאופן השני שהצענו, קושיית השדי חמד בטלה מאיליה. גם כאשר אדם שכח לספור באחד הימים, ספירת הימים הראשונים אינה נפגמת וברכותיו אינם לבטלה. כל יום הוא מצווה בפני עצמה, אלא שספירת כל יום מבוססת על ספירת הימים שקדמו לו.

לכן, מסתבר שבמקרה הנידון יספור בברכה, גם אם יודע בוודאות שעתיד להימנע מלספור את אחד הימים, וכל שכן אם רק חושש שישכח לספור. הרי לדעת רוב הראשונים אין כאן בעיה, שהרי אפילו אם שכח לספור יום אחד, ממשיך לספור בברכה. אך נראה שאפילו לפי בה"ג אין ברכותיו בטלות למפרע, לפי דברינו.

סיכום: אדם שעתיד להימנע מספירת העומר באחד הימים, כגון שעתיד להיות מורדם לצורך ניתוח – יספור את העומר בברכה עד לזמן זה. לאחר שהפסיד ספירת יום אחד, והספירה נפגמה – ימשיך לספור בלא ברכה.