ייתכן עוד, שהברכה איננה דווקא על הנעליים. נחלקו הפוסקים בדינו של אדם שאיננו נועל נעליים, למשל ביום הכיפורים. הרא"ש (יומא ח', ג) הביא את בעל העיטור הסובר שניתן לברך "שעשה לי כל צרכי" ביום הכיפורים. למרות זאת, הרא"ש עצמו פסק שברכות שהן הנאת גופו, אין לברך כשלא נהנה (כגון מלביש ערומים).
מדוע אם כן לברך "שעשה לי כל צרכי" כשאינו נועל נעליים? כנראה, שהברכה איננה רק על הנעליים, אלא על כל צרכינו (עיין בדרישה, תרי"ג, ס"ק א). ואכן, אנו לא מברכים בצורה ישירה "ברוך שנתן לי נעליים", אלא "שעשה לי כל צרכי". בנוסח רב עמרם גאון (ברכות השחר) הנוסח הוא "שלא חיסר מצרכי כלום!". וממילא ייתכן שהברכה על כל שאר צרכינו.

ייתכן שניתן להסביר בצורה נוספת את מהותה של ברכה זו. באמת נעליים זו טובה קטנה, יחסית לכל צרכינו בעולם. אבל הקב"ה חפץ לעזור לנו גם בדברים הקטנים והבסיסיים. הקב"ה אוהב אותנו, וממלא את כל צרכנו. אם כן, הברכה היא באמת על הנעליים, למרות שמדובר בדבר פעוט יחסית. ואדרבה, ככל שהנעליים נמוכות, כך ניכרת טובת הקב"ה עלינו. ייתכן שגם הנעליים הם רק דוגמה, אבל לאו דווקא לכל צרכינו בעולם, אלא במיוחד לכל אותם דברים קטנים, שאולי היינו יכולים להסתדר בעולם בלעדיהם, אך הקב"ה בכל זאת ממלא צרכינו ומחסורינו! לכן יברך בשמחה ברכה זו, ויודה לקב"ה על כל הדברים שנתן לו, כל החפצים והמכשירים הקיימים כיום, שמסייעים לנו לחיות בצורה נוחה ונעימה יותר.

ראינו אם כן שלוש אפשרויות לביאור ברכה זו: א. הנעליים, כמסירות ביזיון, כמנשאות אותנו מעל הארץ, מעל החומריות. ב. הנעליים כדגם לכל צרכינו. ג. הנעליים כדגם לצרכים הקטנים שאולי היינו מסתדרים בלעדיהם, אך הקב"ה באהבתו אותנו, דואג לנו לכל מחסורנו.