הנותן ליעף כוח (כלומר, הנותן לעייף כוח): ברכה זו לא הוזכרה בגמרא, והיא תקנת הגאונים, בנוסח הפסוק "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" (ישעיה, מ' כט).
הדברים היו קשים לשלחן ערוך, עד שפסק: "יש נוהגין לברך: הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין". את הקושי שלו ביאר בבית יוסף (שם): "מאחר שלא נזכרה בתלמוד, איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה!". למרות זאת, פסק הרמ"א: "אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה". ופרט לאשכנזים, נוהגים כיום גם הספרדים לאומרה, כי כך הכריע האר"י (שער הכוונות, נוסח התפילה ב:; ברכי יוסף מ"ו ס"ק יא; כף החיים, מ"ו, ס"ק מז).
בטעם הברכה ביאר הטור (מ"ו) על פי המדרש (שוחר טוב, תהלים כ"ה; ילקוט שמעוני, תהלים, כ"ה, תשב) שה"אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב"ה והיא עייפה, ומחזירה לו חדשה ורגיעה".
ומדוע לא תיקנו ברכה זו חכמי התלמוד? מבאר בעל התניא (שו"ע הרב, מ"ו, ו) שלאחר חתימת התלמוד, ירדה חולשה לעולם, ולכן תיקנו הגאונים ברכה זו, על שהקב"ה נותן לנו כוח, למרות החולשה שירדה לעולם. בברכה זו אדם צריך להודות על הכוח שהקב"ה נתן בו, אך גם לדעת, שאם הקב"ה נותן בו כוח, כנראה שהוא סומך עליו. הקב"ה נותן בנו כוח כדי שננצל אותו לדברים טובים, כדי שנעבוד ונעמול בכל כוחנו. בעל הרוקח (על הסידור) ביאר שבברכה זו ישנן אחת עשרה מלים, כנגד אחד עשר פסוקים המדברים נגד העצלות. הקב"ה נותן בנו כוח, אל לנו להיות עצלים!
בשם האר"י (שער הכולל, א', ו', אות יא) מבואר שהוסיפו ברכה זו כנגד ברכת ולמלשינים אל תהי תקווה, מפני התשישות לעמוד בפני הכוחות המתנגדים לעם ישראל. ומכאן, שברכה זו נתקנה על ידי הגאונים, גם כהודאה לקב"ה על הכוח המיוחד שנתן לעם ישראל, בשנות גלות וחורבן, בשנים שבהם אומות העולם עומדות עלינו לכלותנו, והקב"ה נותן בנו כוח, לעמוד איתנים ולשרוד גם בשעות צרה וצוקה ("ארוממך א-לקי המלך", מערכי לב, כז). וכך עולה ממקור הפסוק בנבואת ישעיהו, וכפי שביאר הרד"ק שם (ישעיהו מ', כט): "והוא יתן כשירצה כח ועצמה לישראל שהם בגלות ויעפים ויגעים מאין אונים".
נודה לקב"ה בשמחה על הכוח שנתן לנו בצורה אישית ובצורה כללית, נרגיש את האחריות העצומה, לנצל כוח זה לטובה, להתנער מן העצלות, ולחוש שהקב"ה מלווה אותנו ומחזק אותנו.
תמונה: pitronani.com
אין תגובות