מטרתו של יום הכיפורים מפורשת בפסוקים בפרשת אחרי מות (ויקרא טז, כט-ל):

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ.

התורה קובעת שיום הכיפורים מיועד לכפרה מן החטאים: "יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם". ממטרה זו נגזר אופיו של היום. הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ז) מתאר את יום הכיפורים כ"קץ מחילה וסליחה לישראל", וכן כזמן תשובה:

יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכיפורים.

מדוע הקב"ה סולח לנו? כיצד עלינו לנהוג כדי שיסלח לנו? ייתכן שמתוך עיון בגדרי הסליחה נוכל להשיב לשאלות אלו.

כידוע, יש לשוב הן על עבֵרות שבין אדם למקום הן על עברות שבין אדם לחברו. על עברות שבין אדם לחברו נפסק, ש"אין יום הכיפורים מכפר עד שיירצה את חברו" (שו"ע תרו, א). הלכך, אדם מחויב לדאוג לפייס את חבריו על חטאים שחטא להם, ויום הכיפורים לא יועיל לו לזה.

עוד ראוי להעיר, שפעמים רבות נוהגים לבקש סליחה בערב יום הכיפורים ממכרים ומבני משפחה, שכנגדם לא חטאנו באמת. אולם חשוב לדעת שעיקר העניין הוא לבקש סליחה באמת ממי שיש לנו מריבה אתו או סכסוך של ממש.

האם אדם חייב לסלוח למי שמתנצל בפניו, כאשר ברור שהמתנצל מבקש סליחה מן השפה ולחוץ, ובסתר לבו אינו מתחרט כלל ועלול לחזור על מעשיו?

נראה שלא. כדי לעשות תשובה, לא די לו לאדם לבקש סליחה. עליו להתחרט על מעשיו ולקבל על עצמו שלא לעשותם שוב. כל עוד לא עשה כן, אין זו תשובה מלאה ואין חובה לסלוח לו. יסוד זה עולה מדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פ"א ה"א), ולפיהם גם במצוות שבין אדם לחברו צריך האדם לקבל על עצמו שלא לעשות דבר זה שוב לעולם:

וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר מכל חטאות האדם.

אין להסתפק בבקשת סליחה בפה. המתנצל נדרש להתחייב שלא לשוב לחטאו. גם בהמשך דבריו (הלכות תשובה פ"ב ה"ט) הרמב"ם כותב, שעל המתנצל לרַצות את הנפגע עד שימחל לו:

אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו.

הדרישה לחרטה אמתית מתבטאת גם מצדו של הנפגע. וכך קובע הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"י):

ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול לו ואין זו דרך זרע ישראל אלא כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו ימחול לו, וכל הממהר למחול הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו.

מפורש, אם כך, שהנפגע צריך למחול רק אם הוא יודע שהמתנצל "שב מחטאו וניחם על רעתו".

לעומת זאת , הרמב"ם קובע, שאל לו לנפגע להקשות את לבו, אלא "כל הממהר למחול הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו".

נראה שאפשר ללמוד מידה זו אף מהקב"ה. הספר "תומר דבורה" לרבי משה קורדוברו (חי במאה השש עשרה, בתקופתו של השו"ע) פותח בתיאור משל: בספר ההיכלות (פרק א) מופיע, שהקב"ה מכונה מלך עלוב (בהמשך נזכר כינוי זה בספרי קבלה וחסידות שונים). מה פירושו של כינוי זה?

רבי משה קורדוברו מסביר: הקב"ה יודע הכל – הוא מודע בדיוק למעשיו של כל אחד ואחד, ולפער שביניהם לבין הציווי שציווה אותנו. הקב"ה כל יכול – ביכולתו לפגוע בחוטאים מיד, כפי שעשה לירבעם ש"הושיט ידו… ותיבש" (מלכים א' יג, ד-ו). אם ינהג בעולם באופן זה, ייאלצו הכל לעשות את דברו. אומרים המלאכים לקב"ה: מדוע אינך פועל כנגד האנשים שפוגעים במלכותך? "ועל זה קוראים מלאכי השרת להקב"ה מלך עלוב". הקב"ה הוא אל מוחל וסולח. הקב"ה סבלן. הקב"ה אינו מקפיד עלינו, ולא זו בלבד אלא שהוא ממשיך לעשות אתנו חסד.

כולנו רוצים שהקב"ה יסלח לנו. לשם כך עלינו לאמץ את מידותיו של הקב"ה: לא להקפיד על כבודנו, לדעת לסלוח.

פעם באה לביתי בערב ראש השנה אישה מבוגרת כבת שמונים לשם התרת נדרים. תחילה חששתי: מי יודע אם אוכל להתיר לה את נדרה? הסיפור שבפיה היה מזעזע ממש. אחיה בן השמונים ושלוש הסביר לה לאחרונה, מדוע אינו מדבר אִתה יותר מארבעים שנה: לפני שנים רבות במהלך ויכוח חריף האישה אמרה לאִמם שכף רגלה לא תדרוך יותר בביתם. ארבעים שנה נצר האח את המשפט בלבו וסירב לדבר עם אחותו, ועכשיו לעת זקנה הוא מציע לה להתיר את נדרה ולהתפייס.

האישה שניצבה בפניי הצהירה שאינה זוכרת סיפור כזה, והוא גם לא סביר בעיניה, כי הייתה בקשר טוב עם אִמה; ובכל זאת ביקשה לערוך התרת נדרים. מובן שהיה קל להתיר נדר זה. הנדר אינו רלוונטי ממילא: האם נפטרה שנים רבות קודם לכן, והבית כבר איננו קיים. לאחר שהתרנו את הנדר באופן סמלי, לא יכולתי להימלט מהמחשבה: איזו קפדנות! ארבעים שנים לא דיברו שני אחים! גם אם הסיפור נכון והמשפט נאמר – האם אי־אפשר לסלוח, אי־אפשר למחול?

מי שרוצה לזכות בסליחה, עליו לדבוק במידותיו של הקב"ה ולא להיות קפדן. בכל עת שקשה לנו ואנו במצוקה, אנו מתפללים ומבקשים רחמים. אולם בשעת שגרה נראה לנו כל הטוב שסביבנו מובן מאליו, כאילו אנו זכאים לטוב זה בדין. האם אנו אכן ראויים לשפע זה? מתברר שאיננו מושלמים, ולא מגיע לנו הכל. ובכל זאת הקב"ה אינו מקפיד עלינו, מאמין בנו ומעניק לנו הזדמנויות נוספות.

במיוחד ביום הכיפורים ראוי שנלך אף אנו בדרכו של הקב"ה ולא נקפיד על אחרים. מי ייתן והקב"ה יוסיף שלא להקפיד עלינו, יחתום את כולנו לשנה טובה ושמחה, שנה שבה ימלא הקב"ה את כל משאלות לבנו לטובה.