רגילים אנו שהלכות אבלות על החורבן קיימים בשלושת השבועות או בתשעת הימים, אבל ישנן הלכות רבות שנתקנו גם במהלך השנה.

השו"ע בסימן א' (ג) כותב:

ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש.

דין זה נאמר בפתיחה לשולחן ערוך. זו הלכה יום יומית שאדם אמור לחוש בכל יום את הצער על החורבן. לכאורה הביטוי "דואג" לא במקומו. אנו דואגים מפני משהו שעומד להתרחש ואנו חוששים שמא יקרה. אולם, על דבר שכבר קרה ניתן להצטער אך לא לדאוג!

     מקור הדברים בדברי הרא"ש (ברכות, א', ב). הוא אומר זאת לאור הגמרא שם (ג.):

אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב: שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם.

הקב"ה יושב שלוש פעמים בלילה ושואג על כך שנחרב ביתו ושעם ישראל גלה לבין האומות.

הצער הוא גם של הקב"ה. כשבית המקדש לא קיים ועם ישראל לא במקומו, חסרה נוכחות שכינה בעולם. החיבור של בית המקדש ועם ישראל יוצר גילוי שכינה מיוחד, שמשפיע מהודו על כל העולם כולו.

מציאות שבה אין בית מקדש איננה רק מציאות מצערת זו מציאות מדאיגה. זו מציאות שבה חסרה נוכחות שכינה בעם ישראל וממילא חסרה נוכחות שכינה בעולם. העולם כולו חסר מהאור הא-לקי שיכול להיות מאיר בעולם. עולם שבו אין בית מקדש, מצער ומדאיג, דורש מחשבות רבות כיצד לסייע לקיום העולם במציאות עגומה זו.

בימים אלו, צריכים אנו לדאוג ולהצטער במיוחד, לשים לב לסילוק שכינה, להתחזק בתורה ובמעשים טובים, ולהתפלל לבניין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.