בחטא אדם הראשון, התעורר כוח התאווה באדם. התיקון הראשון לחטא הוא הבגדים. בגדים אלו נעשה בתחילה על ידי האדם עצמו (עלי תאנה) ובהמשך על ידי הקב"ה (כותנות עור). צריכים אנו להודות על הבגדים שהקב"ה נתן לנו, ואולי מתוך הודאה זו לדעת לדאוג גם להלביש אחרים: "מה הוא מלביש ערומים… אף אתה הלבש ערומים" (סוטה יד.).

"מתיר אסורים", "זוקף כפופים": כאשר האדם מתיישב – אומר "מתיר אסורים". כאשר האדם עומד, אומר "מתיר אסורים" (ברכות ס:), וכיום, כאמור, מברכים ברכות אלו ברצף לאחר שכבר התלבשנו. האדם זוכה להוציא מן השבי את איבריו. אנו מודים לקב"ה על האפשרות להניע את גופנו ולהזיז את איברנו.

"זוקף כפופים": ברכה מיוחדת נתקנה על עצם האפשרות לעמוד. העמידה, יש בה גם צד של נוחות פיזית, אבל יש בה גם צדדים מיוחדים המראים על עליונותו של האדם. האדם הוא הבעל חיים היחיד הזקוף כל כך! הזקיפות היא גם מעלה על בעלי החיים, אך גם מורה את החיבור המיוחד של האדם כלפי מעלה, כלפי הקב"ה.

בעוד שבעל החיים כפוף כלפי הגשמיות, כלפי האדמה, האדם זקוף כלפי מעלה, ורוצה להתחבר לעליונים (רסיסי לילה מ"ח; של"ה, תולדות אדם ג'). הדעת היא המאפשרת לאדם את זקיפותו. הזקיפות, מורה על הדעת המיוחדת של האדם, ועל חיבורו הטבעית כלפי מעלה, כלפי הקב"ה.

מה הדין אם הקדים "זוקף כפופים" ל"מתיר אסורים"? נחלקו בדבר הראשונים. להלכה פסק השלחן ערוך (מ"ו, ה) שלא יוכל לברך כעת "מתיר אסורים" כי ברכת "זוקף כפופים" כוללת גם את "מתיר אסורים". המשנה ברורה (ס"ק כ) כותב שכיוון שיש חולקים, טוב אם יוכל לשמוע במקרה זה, את ברכת "מתיר אסורים" מאדם אחר, ולצאת בכך ידי חובה.