"דרש רבי שלומאי: לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל. מנלן? ממשה, דכתיב: ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, וכתיב: ה' א-לקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה… וכתיב בתריה: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה…".
מכאן למדנו שיש לומר דברי שבח והלל לפני הבקשות, ולכאורה זו מטרת פסוקי דזמרה הנאמרים כפתיחה לתפילה.
אולם, לפי זה, יתעורר קושי אחר – היכן השבח שבתפילת ערבית? ומדוע בתפילת מנחה מסתפקים ב'אשרי' בלבד?
התשובה היא, שאת דברי הגמרא הללו אנו מקיימים בכל תפילת שמונה עשרה, כדברי הגמרא שם בהמשך (לד.), שג' ברכות הראשונות דומות לעבד שמסדר שבח לפני רבו. ייתכן, שפסוקי דזמרה הם הרחבה ותוספת ליסוד זה של הגמרא (וכך משמע מהב"ח נ"א, א). לפי זה, היסוד קיים בכל התפילות, אך התוספת המורחבת הינה רק בתפילת שחרית הפותחת את היום.
ועדיין יש לבחון מבחינה מהותית את משמעות השבח וההלל כלפי הקב"ה. מצד אחד, ישנה מצווה להלל ולשבח את הקב"ה "הללוי-ה הללו עבדי ה', הללו את שם ה'". מצד שני, "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו?". כיצד אנו בני האדם, יכולים ורשאים לומר דברי שבח כלפי הקב"ה, כלפי מלך מלכי המלכים? יש בכך אולי אף תעוזה ואולי אף חוצפה, שייצור נמוך כל כך, יבוא וידבר אל הגבוה שבגבוהים, ויזכיר את שבחיו.
בגמרא ראינו (שבת קיח:), שעמדו בדיוק על פרדוקס זה. מצד אחד, האומר הלל בכל יום נחשב למחרף ומגדף. מצד שני, בפסוקי דזמרה הדבר אפשרי (כפי שמבואר בגמרא זו). מדוע?
הגרי"ד סולוביצ'יק (שיעורים לזכר אבא מרי, ח"ב עמוד כה) יישב את הדברים. לדעתו, בפסוקי דזמרה ניתן להלל ולשבח, כיוון שיש בהם ברכה. ברכת ברוך שאמר, היא ברכה המתירה לנו להלל ולשבח. כשם שברכות הנהנין מתירות לנו לאכול, כך ברכת ברוך שאמר מתירה לנו לשבח את הקב"ה, ולשבחו גם בשבחים רבים כפי שאנו אומרים בכל פסוקי דזמרה. זכות ושמחה בידינו כשאנו מברכים ברוך שאמר – זוכים אנו כעת להלל ולשבח למי שאמר והיה העולם.
תמונה – musaf-shabat.com
אין תגובות