אם מתבוננים במקורות המשנה והגמרא ניתן לראות, שככל שהשנים עוברות, ישנן יותר חומרות ביחס לשלושת השבועות ותשעת הימים. מדוע? נראה שיש לכך סיבה מיוחדת וחשובה.

בשלחן ערוך (ק"פ, ה) כתב שנוהגים לכסות את הסכין בשעת ברכת המזון, ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום-טוב. מדוע מכסים את הסכינים?

שני טעמים נתנו הראשונים למנהג זה:

א.   הרוקח (של"ב) – שולחן נחשב כמזבח (כמבואר בחגיגה כג.), ועל המזבח נאמר: "לא תניף עליו ברזל", לפי שהברזל מקצר ימי אדם, ומזבח מאריכם.

ב.   שיבולי הלקט – בשם החבר רבי שמחה – פעם אחת, היה אחד מברך ברכת המזון, וכשהגיע לברכת 'בונה ירושלים' ונזכר בחורבן הבית, לקח הסכין ותקעו בבטנו. ועל כן נוהגים לסלקו בשעת הברכה.

כשאנחנו מתבוננים בטעם השני, נראה לנו שאנחנו "בטוחים"! אין שום סיכוי שמישהו מאיתנו יהרוג את עצמו בסכין בשעת ברכת המזון. אולם, מדוע אנחנו מרגישים כל כך בטוחים ש"לנו זה לא יקרה"? האם בגלל שאנחנו מבינים שאסור לאדם לפגוע בעצמו, ושדבר זה בודאי לא יפתור את הבעיה, או שמא איננו מרגישים כל כך את צער החורבן?

נראה, שככל שאנחנו רחוקים יותר מן החורבן, כך קשה יותר להיות באותה עוצמה בתחושת צער החורבן. לכן, דווקא כיום, צריכים אנו יותר איסורים בימים אלו של שלושת השבועות ובין המצרים, כדי שבסך הכל נצליח להתקרב לעוצמת תחושת אבלות החורבן הראויה, כדרך שחשו זאת אבותינו שלהם היה די במעט איסורים וחומרות ביחס לחורבן כדי להגיע לתחושות אלו.

האבלות על החורבן, מכניסה בליבנו צער על ההיעדר, ומאידך, כמיהה וצפייה לקראת הבניין; הבנה של המציאות המתוקנת שבה השכינה שרויה בתוכנו באופן מלא, שבה בית ה' מלא הוד והדר ומקרין מהודו על העולם כולו.