המשנה בתענית כו: אומרת:

"משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור מלספר ומלכבס…".

כלומר שבשבוע [=שבת] שחל בו תשעה באב ישנו איסור תספורת וכיבוס.

     בשו"ע (או"ח, תקנ"א, ג) פסק שאין ללבוש אפילו בגד שכובס לפני שבוע זה. הרמ"א הסכים לכך, והוסיף שנוהגים כך כבר מר"ח אב.

לכן, ספרדים אינם לובשים בגדים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב (וכ"כ בשו"ת יחוה דעת, ח"א סימן ל"ט), ואשכנזים נוהגים באיסור זה כבר מר"ח.

אמנם ניתן להקל בכמה דברים: 1. אם לבש את הבגד קודם לשעה (ורצוי שכמה ימים קודם, יחליף חולצות בצהרים, כך שיהיו לו חולצות שלבש חצי יום) יכול ללובשו בתשעת הימים.  2. בגדים תחתונים וגרביים (בגדים המלוכלכים תדירות מזיעה וכד') ניתן להקל להחליף.  3. לכבוד שבת נהגו להקל.

     רחיצה: רחיצה אסורה בתשעת הימים, והספרדים נוהגים בכך רק בשבוע שחל בו תשעה באב (תקנ"א, טז). אמנם, במציאות שלנו שחם מאוד והרחצה שלנו איננה לתענוג אלא לניקיון, ניתן להקל במקלחות. אולם: יצמצמו בכמות המקלחות; באורך המקלחת; באופי המקלחת (מים קרים או פושרים, וללא תכשירים מענגים). בערב שבת חזון יש להקל אף ברחיצה בחמין, כי זו מצווה לרחוץ בערב שבת (עיין שו"ע ר"ס).

לאבלות על החורבן יש תפקיד מיוחד עבורנו. ראשית, הרגשת תחושת ההיעדר. ככל שנרגיש יותר את ההיעדר כך נהיה מוכנים יותר לקבלת השפע של הבניין ההולך ומתקרב. לעתים, יש חשיבות בהרגשת החוסר כדי שהבניין יהיה משמעותי יותר אחר כך (עיין במהר"ל, נצח ישראל, פרק כ"ג ואילך). שנית, מנהגי האבילות עוזרים לנו לנסות לחוש את הקב"ה גם בהיעדר מקדש (עיין שפת אמת, דרשה לשבת חזון, דברים, תרמ"ז); לנסות להרגיש קרובים לקב"ה; דבקים בקב"ה, גם במציאות של חורבן. העוצמה של הדבקות בקב"ה מתוך בניין היא בודאי גדולה יותר, ונוכחות שכינה במצב זה גבוהה יותר, אבל גם למציאות של החורבן יש תפקיד בדבקות ובקשר המיוחד עם הקב"ה – קשר שממשיך להתקיים בכל מצב, בכל מציאות, גם במציאות של אור וגם במציאות של חושך "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי, כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה' אוֹר לי" (מיכה, ז' ח).