אשר פותח את עיניו מברך "פוקח עורים" (ברכות ס:). כיום נוהגים לברך ברכה זו ברצף ביחד עם שאר הברכות. ההודאה המדהימה על הזכות לראות. אין זה דבר פשוט. זוהי מתנה נפלאה שיש להודות עליה בכל יום. בכל בוקר כשאנו פותחים את עיננו ומצליחים לראות, דבר זה הוא נס מתחדש, ועל כך אנו מודים. ייתכן שיש בכך גם הודאה מיוחדת על פקיחת העיניים המאפשרות להגיע לדברים מכוסים ונעלמים, להשיג הבנות חדשות בכל יום.
נחלקו הפוסקים בדינו של העיוור:
הפרי חדש (ס"ק ח) סבור, שכיוון שאנו נוהגים לברך גם אם לא התחייבנו בברכות, ממילא גם העיוור יברך "פוקח עורים" על מנהגו של עולם.
אולם, יש ראשונים ואחרונים שנראה מהם שהעיוור מופקע מברכה זו, ולכן לא יברך (אגודה, מטה יהודה ס"ק ג; שו"ע הררב מ"ו, ז; החיד"א בברכי יוסף ס"ק יד, על פי גרסתו במגן אברהם).
למעשה, הרבה אחרונים הכריעו שהעיוור מברך ברכה זו (פרי מגדים, א"א ס"ק יד; רבי עקיבא איגר, ולבושי שרד, ס"ק יא, והמקובלים, בכף החיים, ס"ק נ) וכן פסק להלכה המשנה ברורה (ס"ק כה) וערוך השלחן (מ"ו, יב).
ברכת העיוור נובעת גם מהברכה על מנהגו של עולם, גם מכך שהוא נהנה בכך שאחרים רואים ויכולים לעזור לו, אבל אולי ניתן להסיק מכאן שחלק מרכזי מן הברכה הוא על ההבנה, על השגת דברים נסתרים, ולא רק על עצם הראייה (עיין גם בשלמי ציבור, דף מז ע"ד).
חיזוק לדברים ניתן לראות במקום הראשון בתורה המדבר על פקיחת העיניים, בחטא אדם וחוה (בראשית, ג', ז) "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם", ופירש רש"י "לענין החכמה דבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש".
אין תגובות